החלטה בתיק דנג"ץ 7516/03 - פסקדין

           עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, ולפיו נדחתה עתירת העותר להורות על פתיחתה של חקירה פלילית נגד המשיב 4, ניצב משה מזרחי, בקשר לפעולות שביצע במסגרת חקירת בנו של העותר, עופר נמרודי. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

           ניצב מזרחי שימש בתקופה הרלוואנטית מפקד היחידה הארצית לחשיפת פשיעה חמורה ובינלאומית (יחב"ל) במשטרת ישראל. בתוקף תפקידו היה ממונה על חקירתו של עופר נמרודי, שבסיומה הוגש נגד עופר נמרודי כתב אישום. העותר הגיש לשר לביטחון פנים שלוש תלונות שנגעו להתנהלותו של ניצב מזרחי בעת החקירה. בתלונותיו ייחס העותר לניצב מזרחי ביצוע עבירות חמורות רבות, פליליות ומשמעתיות, ובהן מתן עדות שקר והטעיה של בתי-המשפט בהליכי מעצרו של עופר נמרודי, שיבוש מהלכי חקירה ומשפט, העלמת ראיות מהסניגוריה ומהפרקליטות, חריגה מסמכות, מתן הבטחות והטבות פסולות לעדי מדינה תוך הסתרתן מבית-המשפט ומהפרקליטות, זילות בית-המשפט, התנהגות בלתי הולמת ועוד. התלונות נבדקו על-ידי המחלקה לחקירות שוטרים בפרקליטות המדינה, וזו החליטה כי אין מקום לפתוח בחקירה נגד ניצב מזרחי. על החלטה זו ערר העותר בפני היועץ המשפטי לממשלה, ועררו נדחה. בעקבות זאת הגיש העותר את עתירתו לבית-המשפט הגבוה לצדק, ובה דרש, בין היתר, להורות על פתיחה בחקירה נגד ניצב מזרחי ועל העמדתו לדין פלילי ומשמעתי. העתירה, כאמור, נדחתה, ומכאן העתירה לדיון נוסף.

           בפסק-הדין (מפי השופטת פרוקצ'יה, בהסכמת הנשיא ברק והשופטת (בדימ') שטרסברג-כהן) סוכמו הטעמים לדחיית העתירה כך:

21. חקירה פלילית או משמעתית כנגד איש משטרה מחייבת, נוכח משמעותה והשלכותיה, תשתית נתונים התחלתית המצדיקה את עריכתה. שיקול הדעת לגבי קיומה של תשתית כזו נתון ביסודו ליועץ המשפטי לממשלה כראש התביעה הכללית; התערבות בשיקול דעת זה הינה נדירה ושמורה למקרים חריגים בהם נראה כי היתה סטייה מהותית מקווי שיקול הדעת הסביר שראוי היה להפעיל.

22. החלטתם של פרקליטות המדינה ושל היועץ המשפטי לממשלה בענין התלונות נגד ניצב מזרחי היא החלטה שאין מקום להתערב בה. בחנתי בקפידה את פרטי כל אחת מהתלונות על רקע טיעוני העתירה ותשובת המדינה, ולא מצאתי, ולו באלו מהן, תשתית מספקת לחקירה פלילית או משמעתית נגד הנילון. בחנתי לא רק כל תלונה כשהיא עומדת לעצמה, אלא גם את התלונות כמכלול, ושאלתי את עצמי האם בראייה כוללת של תוכנן, ובהצטברותן, יש כדי להצדיק פתיחת חקירה. גם לכך לא ראיתי להשיב בחיוב. בחלק מן הענינים ששמשו יסוד לתלונות לא היתה סטייה מנורמה של התנהגות מקובלת; בענינים אחרים הופעל על ידי ניצב מזרחי שיקול דעת אשר אפשר וניתן היה להפעילו בדרך שונה. הדברים נסבו על ענינים הנתונים לפרשנות שאין לגביהם נוהלים מפורשים פרטניים. שיקול דעתו הופעל בתום לב, ללא זדון, ושלא אגב שימוש לרעה בכח המשרה. הוא לא פגע בהגינות הליך החקירה והמשפט או בזכויותיו הדיוניות של הנאשם. החלטת היועץ המשפטי שלא לפתוח בחקירה התבססה בראש וראשונה על העדר תשתית עובדתית מספקת לקיום אחריות פלילית או משמעתית על ניצב מזרחי. בצד היבט זה נשקלו גם שיקולים שבאינטרס הציבור בקיום החקירה. נעשה איזון שקול וזהיר בין הנזק הרב הצפוי מחקירה כזו לציבור בכללו ולמערכת המשטרתית ככלל, כמו גם לניצב מזרחי כפרט, אל מול העדר תועלת ממשית הצפויה מחקירה אשר תוצאותיה המסתברות אינן מנבאות הקמת תשתית מפלילה או בסיס להפרת משמעת. אף שהיועץ המשפטי לא ראה מקום לפתוח בחקירה כנגד מזרחי, הוא פעל במישור המינהלי-מקצועי כדי להביא לגיבוש נוהלים מפורטים יותר בהליכי חקירות המשטרה בענייני הבטחות המשטרה לעדי מדינה, ובתחום העברת חומר חקירה משטרתי לרשות התביעה וההגנה. נוהלים מפורטים כאלה, האמורים להתגבש, ישמשו הנחייה חשובה לחוקרים בפעולתם, ויבהירו את קווי שיקול הדעת המנחים בענינים אלה.

23. סיכומו של דבר: לא מצאתי עילה להתערב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי כפי שבא לידי ביטוי בהחלטתו בערר בענין תלונות העותר כנגד ניצב מזרחי.

           לטענת העותר, "דחיית העתירה התבססה על שלוש הלכות שנפסקו בבית-המשפט העליון בפסק-הדין, כולן הלכות חשובות וקשות, וחלקן חדשות ואף עומדות בסתירה להלכות הקודמות ... ומה גם שהנושא כולו הוא בעל חשיבות ציבורית ממדרגה ראשונה". ההלכה הראשונה, לטענתו, קובעת לעניין אמות המידה לפתיחה בחקירה, כי נילון שהוא איש משטרה (בכיר) יועדף לעומת נילון אחר מן היישוב. ההלכה השנייה מחילה את כללי אי-ההתערבות בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה - שפותחו בהקשר להחלטות שלא להעמיד לדין לאחר השלמתה של חקירה ואיסוף ראיות - גם על החלטות שלא לפתוח בחקירה כלל, שלגביהן קיימת (מטבע הדברים) תשתית ראייתית ראשונית בלבד. לטענת העותר, הלכה זו מנוגדת בין היתר לסעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, שאליו לא התייחס בית-המשפט כלל בפסק-דינו. וההלכה השלישית - שלגביה אין העותר טוען כי היא חדשה - היא זו המגבילה את ההתערבות בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה למקרים חריגים ונדירים בלבד של חוסר סבירות קיצוני, להבדיל מחוסר סבירות רגיל המספיק כעניין שבשגרה להתערבות בהחלטותיהן של רשויות אחרות.

           דין העתירה להידחות. בפסק-הדין לא נקבעה כל הלכה אשר "עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה" מצדיקה קיומו של דיון נוסף, כדרישת סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. אכן, פסק-הדין מייחס חשיבות, לצורך ההחלטה בדבר פתיחתה של חקירה, לעובדה שהנילון הוא איש משטרה. זאת, משום שלעצם החקירה נגד איש משטרה - ובפרט אם הוא בעל תפקיד בכיר - יש השלכות מיוחדות, בין היתר על אמון הציבור במערכת אכיפת החוק ועל יכולתה של המערכת להמשיך ולתפקד באופן בלתי-תלוי תחת לחצים רבי עוצמה המופעלים עליה כל העת מכיוונים שונים. למותר לציין כי תפקידם של אנשי המשטרה אינו מחסן אותם מפני חקירה, אלא דווקא מציב בפניהם סטנדרטים גבוהים במיוחד של חובות אמון, הגינות והקפדה על קיום החוק; אולם הרגישות המיוחדת הכרוכה בחקירתם מחייבת גם זהירות מיוחדת בעת קבלת ההחלטה על כך (השוו לבג"ץ 3993/01 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם), שעסק בפתיחה בחקירה נגד יו"ר הרשות לניירות ערך). כך נקבע בפסק-הדין, וקביעה זו אינה מעוררת כל קושי. היא אך מהווה ביטוי לכלל הידוע, שלפיו חייבת הרשות המינהלית להתחשב בכל השיקולים הנוגעים לעניין בעת גיבוש החלטתה.

           בטענת העותר, כי פסק-הדין חידש הלכה באשר להיקף ההתערבות של בית-המשפט הגבוה לצדק בהחלטותיו של היועץ המשפטי הנוגעות לאי-פתיחה בחקירה (להבדיל מהחלטותיו הנוגעות לאי-העמדה לדין), אין כל ממש. משורה של פסקי-דין שניתנו בשנים האחרונות עולה, כי כללי ההתערבות בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה זהים בעיקרם לגבי כל שלביו של ההליך הפלילי, וכי אין לעניין זה הבדל בין החלטה על אי-העמדה לדין לבין החלטה על אי-פתיחה בחקירה (ראו למשל: בג"ץ 560/03 ארגון נפגעי הטרור הערבי נ' ראש הממשלה אריאל שרון, תק-על 2003(2) 3376; בג"ץ 6302/01 דרעי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נו(6) 725, בפסקה 10 לפסק-דינה של השופטת דורנר; בג"ץ 3087/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1) 414, בפסקה 4 לפסק-דינו של הנשיא; בג"ץ 8179/99 יאנוס נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2000(3) 2551; בג"ץ 2644/94 פרצ'יק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(4) 341, בפסקה 3 לפסק-דינו של הנשיא). יצוין כי לעיתים ביקשו העותרים מבית-המשפט להורות הן על פתיחה בחקירה והן על העמדה לדין - כפי שעשה גם העותר במקרה שלפנינו - ובית-המשפט דחה את העתירות מבלי להבחין בנימוקיו בין שתי הבקשות (ראו למשל: בג"ץ 5883/93 יהלום נ' המפקח הכללי, משטרת ישראל, תק-על 94(2) 2102; בג"ץ 426/94 אדלר נ' ראש האגף לחקירות, משטרת ישראל, תק-על 94(2) 2074). אמנם, ההחלטות על אי-פתיחה בחקירה שנבחנו עד כה בפסיקה התבססו בדרך כלל על היעדר "עניין לציבור" בקיום החקירה, ולא על היעדר תשתית ראייתית מספקת, שהיווה את הנימוק העיקרי בענייננו. אולם בכך אין כדי לגרוע מן המסקנה, כי פסק-הדין נשוא העתירה לא חידש דבר-מה משמעותי אלא אך החיל הלכה מיוסדת על הנסיבות שנדונו בו. בהקשר זה לא למותר להעיר, כי בית-המשפט הבהיר לא אחת שנכונותו להתערב בהחלטות היועץ המשפטי הנוגעות לדיות הראיות תהיה נמוכה במיוחד, ואף צוין כי "עד כה לא היה, ככל הנראה, ולו אף מקרה אחד בו התערב בית משפט זה בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש אישום בשל חוסר ראיות" (בג"ץ 8121/99 האגודה לזכות הציבור לדעת נ' פרקליטות המדינה, תק-על 2000(2) 2048). דברים אלה נאמרו, אמנם, לגבי אי-העמדה לדין, אך נראה כי הם יפים גם לגבי אי-פתיחה בחקירה (הגם שהרף הראייתי הדרוש בכל אחד מהשלבים עשוי להיות שונה). טענותיו הרבות של העותר התוקפות לגופן את מסקנות בית-המשפט באשר לדיות התשתית הראייתית בענייננו, הנן טענות ערעוריות שאינן מצדיקות דיון נוסף בפסק-הדין.

           גם טענת העותר, כי פסק-הדין מנוגד לסעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי, דינה להידחות; ומאחר שבפסק-הדין אין התייחסות לעניין זה אייחד לו מספר מילים. סעיף 59 רישא מצווה, כי אם "נודע למשטרה [ולענייננו - לפרקליטות] על ביצוע עבירה, אם על פי תלונה ואם בכל דרך אחרת, תפתח בחקירה". ואולם, השאלה העיקרית לעניין זה היא אם אכן נודע למשטרה על ביצוע עבירה. תשובה חיובית על שאלה זו מחייבת קיומה של תשתית ראייתית ברמה המצדיקה פתיחה בחקירה, ופשיטא כי טענות המתלונן, אם אינן מגובות בתשתית כזו, עשויות שלא להספיק לשם כך. משמעות החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה בענייננו, אפוא, איננה כי החקירה לא תיפתח חרף ידיעתה של הפרקליטות על ביצוע עבירות, אלא כי התשתית הראייתית הקיימת אינה מקימה ידיעה כזו, וממילא אין תחולה לסעיף 59.

           לבסוף, יש לדחות את טענת העותר, כי יש לקיים דיון נוסף בקביעת פסק-הדין שלפיה ההתערבות בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה תיעשה רק במקרים חריגים ונדירים של חוסר סבירות קיצוני. כפי שהעותר עצמו מודה, אין כל חידוש בדברים אלה, שכבר נאמרו על-ידי בית-משפט זה פעמים רבות בעבר (ראו, למשל: בג"ץ 6271/96 בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 425, והאסמכתאות המובאות שם). לעניין זה יפים דברים שאמרתי במקום אחר:

טענתה העקרונית של העותרת, כי ראוי לשנות מההלכה הקיימת, מקומה - ככלל - בדיון הראשון שנערך בבית-המשפט העליון ולא בעתירה לדיון נוסף; ולא שוכנעתי כי קיימת בענייננו חשיבות או קשיות מיוחדת המצדיקה לסטות מכלל זה (דנ"א 1694/03 תעשיות חלאבין בע"מ נ' Micro Balanced Products (טרם פורסם)).

           העתירה נדחית.

           ניתנה היום, כ' בשבט תשס"ד (12.2.04).

                                                                                                   ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.      /עכ. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: